1. המבקש עותר לעיכוב ביצוע ההחלטה שניתנה על ידי ביום 08.08.11 (להלן: "
ההחלטה") אשר בה, נדחתה בקשתו לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדו בכל הקשור לפינויו מהדירה הנמצאת ברח' סייפן 29/1 בנצרת עילית (להן: "
הדירה"); זאת עד להכרעת בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור שבכוונתו להגיש על החלטתי זו.
המסכת העובדתית הרלוונטית לענייננו מפורטת בהחלטתי האמורה.
טענות הצדדים
2. על פי הנטען בבקשה, סיכויי בקשת רשות הערעור אשר מתעתד המבקש להגיש הינם גבוהים ביותר ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן בתי המשפט נוהגים בעדינות וברכות, ככל הניתן, בהליכים המביאים לפינוי אדם או משפחה מבית מגוריהם.
3. לטענת המבקש, הזכות בדירה עברה אליו על פי הסכם מכר תקף וקיים. קרי, הזכות בדירה אינה יותר של הממשכן ואין לרדת ישירות בהליכי הוצל"פ לנכס נשוא המשכון, וזאת כפי שנקבע בהלכת שטיינמץ. לטענתו, היות ובהחלטה, שאלת החלת או אי החלת הלכת שטיינמץ נותרה בעינה,הרי שראוי, כי ערכאת הערעור תיתן את דעתה על התיק, כאשר די לנו בסוגיה סבוכה מעין זו כדי שלא לנעול את שערי בית המשפט בפני המבקש.
4. עוד טוען המבקש, כי הבנק ידע על מכירת הזכויות בדירה עוד בטרם פתח את תיק ההוצל"פ, אף על פי כן, המשיך הבנק לקבל מהמבקש את החזרי ההלוואה השוטפים מבלי שהביע כל התנגדות לכך. לדידו של המבקש, נגועה התנהגות זו של הבנק בחוסר תום לב, כל שכן, משפניותיו של המבקש להגיע להסדר נפלו על אוזניים ערלות.
5. עוד מוסיף המבקש, כי ההליכים הקודמים לא הוסתרו מעיני בית המשפט וכי נקודת המוצא ממנה מנסה הוא להיבנות לא נדונה כלל ועיקר לא במסגרת הליך ההוצל"פ, לא בערעור בפני כב' השופטת אריאלי ולא בתביעה שהתנהלה בפני כב' השופטת הלמן בת"א 566/09, שכן העילה העומדת כיום בבסיס תביעתו היא, כי הבנק מנוע מלרדת בהלכי ההוצל"פ ישירות לדירת המבקש.
6. עוד מפנה המבקש להצעת חוק המשכון התש"ע-2010 לפיה נקבע, כי אין רלוונטיות להתנאה בדבר הסכמת בעל המשכון על מכירת נכס ממושכן וכי לפי סעיף 21 להצעת החוק נקבע שהעברת זכויותיו של החייב בנכס הממושכן, תקפה על אף הוראה בחוזה המשכון המגבילה עשיית עסקאות.
7. המשיב, הבנק, מביע התנגדותו לעיכוב הביצוע.
לטענתו, פנה המבקש אל בית המשפט בחוסר תום לב, בידיים לא נקיות ובשיהוי ניכר, שכן ההליכים המשפטיים הוסתרו במתכוון על ידי המבקש.
8. לטענת המשיב, כל מהותה של עסקת המכר בין החייבים לבין המבקש הייתה "להעלים" מהבנק את קיומה, ללא סילוק החוב לבנק ותוך פגיעה בזכויותיו כממשכן. כן טוען המשיב, כי המבקש פעל בשיהוי ניכר, שכן תיק המימוש נפתח לפני למעלה משנתיים. ומוסיף, כי המבקש כלל לא גר בדירה אלא השכירה לצד ג' ומנימוקים טקטיים בלבד לאחר שהדירה פונתה ע"י השוכר, הכניס לדירה את משפחתו כדי למנוע את הליך המימוש.
9. עוד מוסיף המשיב, כי תוך פרק זמן קצר יחסית ניתן לסיים את רישום הדירה בלשכת רישום המקרקעין לרבות את שטר המשכנתא לטובת הבנק ודי בכך בכדי לדחות את התובענה על הסף.
10. לטענת המשיב, על פי ההלכות השונות אשר ניתנו בסוגיה זו בבתי המשפט, אובחנה הלכת שטיינמץ בקבעם, כי היא חלה רק מקום בו יש מחלוקת בדבר קיומו של חוזה המכר וזכויות הרוכש על פיו זאת להבדיל מענייננו. לעניין זה מפנה המשיב לברע"א 8942/02
אריאלה נבו נ'
בלמ"ש, פש"ר 1356/01
משה נבו נ' בלמ"ש, ת"א 2456/04
חזי דחבש נ' בנק דיסקונט למשכנתאות וכיוצ"ב. עוד מוסיף המשיב , כי אין תחולה להלכת שטיינמץ במקרים בהם נעשה מרמה, שכן כאמור החייבים והמבקש ביקשו להעלים מהבנק את דבר המכירה באופן שהמבקש ימשיך לפרוע את ההלוואה בניגוד גמור לחוזה ההלוואה.
דיון
11. כידוע, קיימים שני שיקולים שעל בית המשפט לבחון במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע החלטה - הסיכויים הלכאוריים לזכות בערעור ומאזן הנוחות בין הצדדים, שבמסגרתו תיבחן האפשרות להשיב את המצב לקדמותו (בש"א 17036/07, ע"א 3179/07
אבן זיו חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' נציגות הבית המשותף (31/10/07) והאסמכתאות המאוזכרות שם).
מקום בו כפות המאזנים מאוזנות - גובר העיקרון שלפיו, הגשת הערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין.
ב-עע"מ 9177/01
א' שרבט נ. עירית תל אביב, פ"ד נ"ו (2), 163, בעמ' 167, כותב כב' השופט י. טירקל:
"מקובל עלינו שאין נותנים צו מניעה זמני או צו בינים בערעור אם סיכוי הערעור קלושים, וכן אם מתן הצו עלול לגרום נזק לזוכה העולה על הנזק שיישא בו המבקש אם יזכה בערעור או אף נזק השווה לו... שיקולים אלה - סיכויי הערעור והנזק הצפוי - תלויים בזה בזה ומושפעים זה מזה. בשלב הראשון שוקל בית המשפט את סיכויי הערעור. אם הגיע למסקנה כי טובים הסיכויים שפסק הדין עליו הוגש הערעור יבוטל, או אם הגיע למסקנה כי הסיכויים לכך קלושים, פוחת משקלו של השיקול השני, שהוא היחס בין הנזקים הצפויים לכל אחד מבעלי הדין אם יעוכב הביצוע. אולם אם סיכויי הערעור מאוזנים, או שלא ניתן להעריך אותם, יעבור מרכז הכובד אל השיקול השני, והוא שיכריע".
12. בענייננו, דנתי בטענות השונות שהעלה המבקש במסגרת ההחלטה מיום 08.08.11, וכדי למנוע חזרה מיותרת, אסתפק בכך שאפנה לקביעות ולמסקנות שפורטו באותה החלטה, שבסופה על בסיס הטיעונים המפורטים בכתב והשלמתם בעל-פה בפניי, הגעתי לתוצאה לפיה, דין הבקשה להידחות. וכדלקמן: